"מעולם לא חשבתי שאקרא לבת שלי 'פאראזיטית'. זה נורא לקרוא ככה לבת שלך," היא אמרה לי, כמעט בדמעות, "מעולם לא חשבתי שארצה שתעוף כבר מהבית שלי... אבל לעזאזל, היא כבר בת 25! הגיע הזמן... שתתחתן כבר עם מישהו שיש לו דירה משלו."
לא כל כך ציפינו שנגיע למצב כזה. יותר ויותר הורים צעירים בני 50+ מוצאים את עצמם עדיין מממנים את הילדים הבוגרים שלהם. וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב – גם את בני או בנות הזוג שלהם.
הם מסתובבים בבית, דורשים את הפרטיות שלהם כשמבלי משים לב – הם מזמן הפרו את זו של ההורים. הם אוכלים מאותו המקרר, או מצפים שיכינו להם ארוחה כמו שקרה תמיד, מכבסים במכונת הכביסה או מצפים שיכבסו להם – כמו תמיד, לא בדיוק עוזרים בניקיונות או בתחזוקה השוטפת...
הם אולי עובדים בעבודה הגונה – אך הכסף לא בדיוק מספיק לשכירת דירה ולשאר ההוצאות הנלוות של המחייה.
והכי גרוע – זה נראה כאילו הם חושבים ש"מגיע להם". ש"זה המצב – וזה תפקיד ההורים – לדאוג לנו כשאנו לא יכולים לבד".
מזדהים? מגיע לכם!
קל מאוד להאשים את המדינה, את הכלכלה, את המצב בעולם.
קל מאוד להאשים גם את הבוסים שלהם. או אותם – בכך שהם לא לוקחים את עצמם בידיים.
זה עוזר לכם (להאשים)? קרוב לודאי שלא. אז אולי כדאי שתחשבו איפה אתם האשמים העיקריים?
התפקיד האבולוציוני של כל יונק-הורה בעולם מתחיל כאשר הצאצא נולד, ומסתיים כאשר הצאצא הופך בגיר מספיק כדי לנוע, לצוד או ללקט את מזונו לבד, להתרבות ולהגן על עצמו ועל זוגתו וילדיו.
אבולוציונית – התפקיד שלנו מסתיים כהורים כאשר הילדים שלנו בני עשרה (והמוקדמות מביניהן). בגילאים אלו, לשמחת כל העולם, אם אינם מוגבלים או נכים – הם אמורים לדעת לזוז, לצוד, ללקט ואפילו להתרבות – לבדם.
אוקיי, אז נכון – האדם הישראלי החליט שהם צריכים ללכת ללמוד בבתי ספר עד גיל 18... ותוך כדי לימודים הם לא יכולים לכלכל את עצמם – אז הוא האריך את תפקיד ההורים עד שהם עולים לגיל 18.
והאדם הישראלי החליט גם כי הם צריכים לשרת בצבא עד גיל 20-21... ובמשכורת רעב כך... שהם חייבים להאריך את תפקידם כהורים עד שהצאצאים גדלו לכדי כך.
אה... נכון... סליחה – אחרי הצבא – הם הרי חייבים חייבים לטוס לחול לאיזה חצי שנה- שנה כדי לשטוף את הראש מהצבא באיזה טיולוש. אז... עליהם לעבוד באיזו עבודה זמנית כדי לממן את זה... ואם אם מממנים את הטיול – אז ... איך הם בדיוק יוכלו במקביל לכלכל את עצמם?
ואחרי הטיול? הם חייבים ללמוד במכללה או באוניברסיטה! ואתם הרי יודעים כמה קשה היום להיות סטודנט... לפני כן חייבים גם קורס פסיכומטרי.... וכל השעות והמבחנים הללו – וזה עולה המון המון כסף!!!! אז...
הנה – כבר בחרנו להישאר הורים עד שהם מסיימים את התואר הראשון, במקרה הטוב בגיל 24-25.
ועכשיו מה?
אה... הם צריכים למצוא עבודה בתחום שהם למדו (אם הצליחו לשרוד ולאהוב את מה שהחלו ללמוד לאורך כל התואר... ולא קפצו מתחום לתחום), והרי תפקידים ראשונים הם זוטרים והמשכורת לא כל כך...
אתמול פגשתי אמא, שהבת שלה בת ה-9 ישבה ליד השולחן כאשר הוגש לה שניצל לתפארת, ודרשה מהאמא לחתוך לה את השניצל לחתיכות קטנות. האמא נענתה מיד. אני באופן אישי התעצבתי קשות...
איך לה ידיים? האם המוח שלה לא מפותח מוטורית עד כדי כך שאינה יכולה לאחוז בסכין ומזלג ולחתוך לעצמה את השניצל? האם, אם לא היה שם אף גורם מבוגר – היא הייתה גוועת ברעב?
אני לא מעלה את הדוגמא הזו סתם. אתם תמצאו הורים כאלו כמעט בכל מקום בדור הדפוק הזה שגדל פה. דור "מגיב" לריצוי ילדים, שלא שואל את עצמו לרגע: "אם אחתוך בעצמי את השניצל – מתי הילד ילמד לעשות זאת בעצמו?"
אני לא רואה אף פרפר שטורח לפתוח את הגולם של החברים שלו – והוא רק חרק.
אני לא רואה אף בעל כנף או זוחל שטורח ומבקע את הביצים בעצמו כדי שיצאו צאצאיו.
אני לא רואה אף יונק, שלאחר שצאצאיו יכולים לכלכל את עצמם לבד (פיזית וכישורית) – ממשיך ומאכיל אותם.
מותר האדם מהבהמה? נכון – ביכולת לחזות קדימה ולחשוב. רק שהורה שמקפיד לפתוח את הגולם של צאצאיו – אינו בדיוק מהחושבים קדימה.
תלות קיום שימוש – זהו חוק שקיים במוח שלנו. זהו חוק שאם מתנהלים על פיו יכולים לחולל פלאים כמו, לדוגמא, לגרום לאנשים שעברו אירוע מוחי וחצי גופם משותק – לחזור ולתפקד כרגיל כמעט. עושים זאת – כאשר משתקים (בקשירה או קיבוע) את האיברים הבריאים- על מנת שלא יחזור וישתמש בהם – אלא יכריח את עצמו להניע את אלו הפגועים. גילו – שאם ימשיך ויניע את אלו שנוח לו – האיברים הבריאים – הוא יגרום למוח שלו לשכוח את קיומם של אלו שלא הפעיל – לצמיתות.
בדיוק באותו האופן – ככל שנכלכל את ילדינו – הם יתרגלו שאנו מכלכלים אותם. ככל שנדאג להם – הם יתרגלו שיש מי שדואג להם. ככל שנפתח להם את הגולם שלהם – הם לעולם לא יבקעו בכוחות עצמם, לעולם לא ינקזו את הנוזלים מהכנפיים שלהם ולעולם לא יוכלו לעוף.
רבים חושבים שהנתינה האינסופית לילדים שלהם היא "להיות הורים טובים". זה בדיוק כמו לומר שלפתור עבור הילדים שלכם את התרגילים של שיעורי הבית – זה להיות הורים טובים. השאלה – מה הם באמת לומדים מזה?
תנו להם קרש קפיצה - שיתחילו ליצור לעצמם הכנסה כבר מהיום
יהונתן כסיף בעל ניסיון עשיר בהקמת עסקים ליוויים וניהולם בשוק הישראלי ובשוק הבינלאומי.
